בַּר-מִנַּן  (בארמית: חוץ מִמֶּנּוּ, "לא עלינו")

בַּר-מִנַּן (בארמית: חוץ מִמֶּנּוּ, "לא עלינו")

(קבורה וקברים עתיקים בחבל הבשור)

חכם אחד כבר אמר שמרגע לידתו של האדם מתחילה הספירה לאחור לרגע פטירתו. עשרות רשימות בירחון שלנו הקדשתי עד-כה לחבל הבשור ולאוכלוסיתו בתקופות השונות; מאחר וליצורי-אנוש, ללא יוצא מן הכלל, יש מנהג מְגֻנֶּה למות – רשימה זאת תעסוק בפָּן הארכיאולוגי של בתי-עלמין עתיקים באזורנו ותרומתו לתולדות המקום.

הקבורות הקדומות ביותר שזוּהוּ כאן הן מהעידן הפרוֹטוֹ-היסטורי, מהתקופה הכלקוליתית (3400-4700 לפנה"ס) בשני ריכוזים שונים בתכלית זה מזה; האחד נחפר (בידי ת' לוי וד' אלון) באתר שִקְמִים, כ-5 ק"מ ממזרח למפגש הנחלים באר שבע-בשור וכולל עשרות מבני-קבורה עגולים, דמויי הנַּוַּמִיס של סיני. בכל מבנה, יחד עם מנחות-קבורה (כלי-חרס, תכשיטים), נטמנו נקברים אחדים בקבורה מִשְנית, כלומר – עצמותיהם הועברו ממקום קבורה ארעי אל המבנים העגולים. את בית הקברות הכלקוליתי השני גיליתי בעת הפיקוח על סלילת הכביש מצומת כיסופים למעבר כיסופים. בחפירתו (בידי פ' פביאן וי' גורן) נחשף אולם גדול מלִבְנֵי-בוץ שבתוכו אוכסנו קבורות-יחיד מִשְנִיות בתוך כדים, תיבות-חרס ("גלוסקמאות") ושקתות-אבן.

המשותף לשני ריכוזי הקברים הוא הנוהג להביא למנוחת-עולם את העצמות בלבד, נוהג מקובל בעיקר בחברות נוודיות או בחברות שיושבות-קבע אך שומרות על מנהגי-קבורה מעָבָרַן הנוודי (ולדעת רוב האנתרופולוגים, נוהגי הקבורה בכלל הם שמרניים ביותר, ולראייה – בסקרים שנערכו במישור מזרחה לנחל בשור אותרו קברים מהתקופה הביזנטית המזכירים שיטות-קבורה הקודמות ב-4000 שנה!). המפריד בין שני הריכוזים לעיל הוא אופני אכסון העצמות.

מכאן אנו למדים על אלמנט הנוודות הטבוע בתודעת האוכלוסיה, על כך שהיו להּ קשרי-תרבות עֲנֵפים שהגיעו גם עד סיני, על כך שהיתה בעלת תודעה חברתית הגורסת כי חיים משותפים גוררים קבורה משותפת, על כך שאמנם היא אינה עשויה מִקְשָה אחת אך הדמיון במנחות הקבורה מצביע על פערים כלכליים זניחים בקִרְבָּהּ – ידע רב  שרכשנו ממנהגי קבורה של חברה ללא כתב.

סביב תל  שָׁרוּחֶן נחשפו הקברים כמעט מכל ימי ישובו (מן המאה ה-17 לפנה"ס ועד למאה השניה לספירה), תופעה נדירה מאוד בארכיאולוגיה של ארץ ישראל וקשורה, כמובן, לחדוּת-עיניו של החופר פיטרי: הוא זיהה דמיון בין המישור החולי המקיף את התל משלושה עברים לבין גדתו המערבית של הנילוס, על סף המדבר המערבי, היכן שחקר אלפי קברים בעת חפירותיו במצרים. פיטרי הביא ממצרים לשרוחן את מנהלי-העבודה שלו שהתמחו בגילוי קברים בחול; שיטתם היתה פרימיטיבית אך יעילה – הם סרקו את השטח תוך חבטות עזות במוטות-ברזל כבדים ("לוֹמים") וזיהו לפי התחושה בידיהם והדי המהלומות את הקברים העתיקים (שגרמו להפרעות במרקם הקרקע)*.

מאות הקברים שחשפה משלחתו של פיטרי סמוך לתל היו מקובצים בשמונה שדות-קבורה; בכל מקבץ נעשה שימוש בעיקר בתקופה מסויימת אך היו בו גם קברים מתקופות אחרות. חלק מהקברים היו "בית עולם", פשוטו כמשמעו – שחזור תת-קרקעי של בית הנפטר, על כליו, ציודו ורהיטיו, כעין "כמוסה (קפסולה) של זמן": מְשׂוֹשׂ-לִבּוֹ של כל ארכיאולוג (וראו גם ב"ככה זה" 35).

מתיאור זה ברורה חשיבותם של ממצאי הקברים בשרוחן; לא מעט ספרים ומאמרים נתחו את מכלולי הקבורה האלה ועד היום הם נלמדים באקדמיה כאבני-יסוד בארכיאולוגיה של ארץ ישראל (ולשם השוואה – בתי הקברות של תל גמה עדיין לא אותרו!).

עצם פעולת הקבורה, קרי – החפירה בקרקע, יכולה להעלות (תרתי-משמע) הפתעות: צפונית לחורבת באר שמע, חדרו קברים מימי הביניים לאתר מתקופת האבן הקדומה (בן כרבע מליון שנה); בשפך של כיסויי-קברים בדווים על גדת נחל באר שבע נלקטו ראשי-חיצים מצור מהתקופה הניאוליתית (האלף הששי לפנה"ס).

ישנם מצבים ש"חיי-נצח" הם לא קלישאה…

דן גזית

 

(*) את העדוּת הזאת שמעתי בשנת 1983 מפי הארכיאולוגית האנגליה אולגה טָפְנֶל שנמנתה על משלחתו של פיטרי בשרוחן (1929-1928).

 

פורסם לראשונה ב"ככה זה , גיליון-60"

 

השארת תגובה