"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"

(ציוני-דרך במאבק לפיתוח החקלאות בחוֹלות)

public domain via wikimedia
מיכלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית – חטא עץ הדעת

במהלך ראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, כבר הצטברו בגבול חולות חלוצה שטחי קרקע נרחבים בבעלות יהודית. משלחות-סקר מטעם גופים שונים, הן לאומיים והן פרטיים, ביקרו לעתים בִּדְרום חבל הבשור כדי לבדוק את התאמתם של אזורי-שוליים אלה לגידולים חקלאיים. יש לזכור, כי פרנסת ההתיישבות הכפרית בארץ התבססה אז מראש על החקלאות בלבד (ולא כמו כיום גם על מלאכה, תעשיה ומסחר) וכל אותן משלחות-סקר הגיעו למסקנה אחידה כי באזורי התשתית החולית (אורים הישנה, צאלים, גבולות, מבטחים, ניר יצחק, כרם שלום וסביבתם) שבגבול חולות חלוצה – אין מספיק ידע, ניסיון ומקורות-מים כדי לחיות על החקלאות; גם תוצאות הגידולים העונתיים של הבדווים ("ככה זה" 74) שוכני האזור, בשיטותיהם המקומיות, לא סיפקו את המשלחות הללו.

החל מראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת הוכר סוף-סוף דְרום חבל הבשור  כיעד התיישבותי (בעיקר מסיבות פוליטיות) וישובים זעירים החלו להשתבץ באזורי החולות: הראשונה גבולות – כחלוצת המצפים (1943) – ואחריה אורים ודנגור (=נירים) בעליית "י"א הנקודות" (1946) ואז מבטחים, שרשים (=צאלים), עלומים (בדרום חולות נחל סכר), חלוצה ורמת נגב (מזרחית לצאלים), ניר יצחק וכרם שלום.

תולדות הניסויים החקלאיים באדמות החול של גבולות, החלו בהדרכת "תחנת הניסיונות" בבית דגן – היום "מכון וולקני". עוד לפני-כן ניסו ראשוני גבולות לאמץ את שיטת ההגנה על החלקות מפני סופות החול ששימשה את הבדווים – סוללות-עפר צמודות לחפירים ("ח'נדק"), אך במהרה החליפו אותה ב"מְשַׁבְּרֵי-רוח" (נטיעת שורות עצים בגבול החלקה) שלא הוכחו – עד היום – כיעילות ביותר.

עיבודי הקרקע עברו גם-כן מהפכות: בראשית הדרך הובאו מחרשות-ענק על-מנת להגיע אל שכבת הליס בעומק (כמעט מטר!) "ולערבבה עם החול"; הגעגועים לרגבים, אשר לא קיימים, כמובן, בחול – נמוגו כאשר הובן שאין ערך חקלאי בהפיכת האדמה "תחתונים למעלה ועליונים למטה". משם עברו לחרישים רגילים בעומק משתנה שלא הוכיחו שיפור ניכר. הטבה משמעותית הביאה פליחת-סכינים מקבילות לתיחוח התשתית ללא פגיעה בשכבה החיה העליונה – שיטה שכבר גילו אבותינו לפני אלפי שנים במחרשת ה"מסמר" הפרימיטיבית לכאורה…

תקלה נוספת היתה היַבְּלית, שכיסתה שטחי-חול עצומים. הריסוס בקוטלי-צמחייה היה יקר מידי ולכן נפתחה נגדה "מלחמת התשה": על מתקן שנגרר על-ידי טרקטור-זחל D4  הורכבה סכין מאוזנת שכיסחה את היבלית בעומק סנטימטרים אחדים; לאחר 6 עד 9 כיסוחים כאלה – בהפרשים של כשבוע בין כיסוח לכיסוח  וביניהם "עידוד" בהשקייה – היבלית נכנעה (עד היום!).

אנשי המטע הבחינו מיד עם בואם לנגב החולי כי הוא מיטיב עם עצי-פרי ממשפחת הוַרְדָּנִיּים; בעיקר התפעלו מכרמי השקדים של הבדווים וכבר בראשית שנות ה-50 ניטע שטח שקדים גדול מערבה למבטחים כחלק מהמאמצים לספק לאזור אמצעי-מחיה. השקדים, כמצופה, הצליחו לא-רע (עד שנצרך להקיפם בגדר-תיל ובשומרים חמושים…). גם אחיהם המִשְׁמֵשִׁים והאפרסקים בגבולות הגיעו להישגים טובים; דא עקא שהצורך בכוח-אדם רב בטיפול ובקטיף הכריע את הכף לרעתם. כך אף קרה בגבולות עם הגויאבות, הענבים ואפילו עם המנגו. גם בַּנְקְצִיות ("פרחי מברשת לניקוי אסלות…") ניסינו; אמנם זהו גידול שכמעט ואינו צורך מים (תכונה חשובה מאוד!) – אך ההכנסה ממנו לא "כיסתה" אפילו את הוצאות ההובלה העירה…

הניסיונות בחולות בגידולי השדה למיניהם עברו גלגולים: מחד גיסא, סלק הסוכר והחימצה (=חומוס) נכשלו למהדרין, אך מאידך גיסא – הבצל היבש ("ראש") הבשיל גידולים לתפארת עד-כדי-כך שפשוט לא הצליחו למצוא דרך לשווקו… אפונה לגרעינים (לתעשיית השימורים) הצליחה מאוד, אך אם במקרה (כרגיל באביב) הגיע שרב קטן – כל התרמילים נבקעו, הגרעינים נשפכו ארצה ולא נותר אלא לכבוש את השיחים לחבילות חציר…

גם אופנת הגידולים ה"אורגניים" הגיעה אלינו ובעקבותיה הלכו הפרדס ומטע המנגו שהפכו לכאלה. לא ברור לי אם הענף הזה "צלע" עקב קשיי המערכת או שפשוט בני האדם למדו במשך הזמן כי החקלאות האורגנית אינה מעניקה את האיכות התזונתית העתידית (במחירים סבירים) שהובטחה על-ידי נביאיהּ.

הניסויים להתאמת גידולים חקלאיים לתנאי "משקי החול" לא פסקו עם השלמת המעבר של קבוץ גבולות לאתרו הנוכחי בשנת  1950. משרד החקלאות המשיך לנהל ניסיונות מאתר מצפה-גבולות עוד כשנה וחצי, ורק בשנות ה-60 החלה "הנוסחה המנצחת" של המחזור בוטנים-תפוחי אדמה-חיטה בצרוף גזר וצנוניות (ומעט תירס) להרים ראש. עוד 30 שנה עברו וההדרים, על גווניהם הרבים, גם-כן חדרו למשבצת.

ולא נשכח את שאול פלדמן, ראשון למו"פ דרום, שהדריך את כל חקלאינו הוותיקים בדרכם הארוכה.

דן גזית.

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-146"

 

 

 

 

השארת תגובה