'איך נולד כביש…'

'איך נולד כביש…'

(ותודו שלא ידעתם)
אזורנו חצוי באלכסון ב"דרך 25", ובלשון בני-אדם: כביש באר שבע – עזה. לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים…
נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס איסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות.
דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז.
עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט.
במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה.
השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש!
בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה…
דן גזית
פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון 21"

 

Public domain Via publicdomainpictures.net

תגובה אחת

  1. לאורך ערוצי נחל שמריה ופטיש, בין משמר הנגב ובין בטחה ורנן - עמירם במשעולי ישראל הגב

    […] כביש באר שבע – עזה (כביש 25). לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים… נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס אסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות. דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז. עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט. במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה. השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש! בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה… המקור דן גזית איך נולד כביש […]

השארת תגובה