אומרים שאני אינני אני…

אומרים שאני אינני אני…

(וזה מאוד מסובך לשדך שמות מהמקרא לגיאוגרפיה שלנו)

בצפונו של חבל הבשור התחתי עובר, ממזרח למערב, נחל גרר (ואדי א-שריעה – "נחל מקום השקיית הצאן"). מקורו בערוצים היורדים מהרי חברון. עד למרכז החבל הוא צנוע למראה אך בעל עמק מודגש, כיאה לנחל ים-תיכוני – ואז הנחל מתחיל "להשתולל": פונה דרומה, חודר למרחבי הליס הצחיחים למחצה וחורץ בהם מצוקים אדירים, מתיישר למערב ומסתער על רכס הכורכר שממערב לכביש בארי-רעים ובקול ענות חלושה מסגיר עצמו לנחל בשור. בחלקו המרכזי של נחל גרר בוקעות בערוצו לא מעט נביעות יציבות.

לעומת זאת, נחל בשור (ואדי א-שלאלה – "נחל האשד") הינו נחל מדברי אופייני, המגיע אלינו מדרום-מזרח. מקורו במשולש חברון-ערד-שדה בוקר, אגן ניקוז אדיר הגורם לזרימות שטפוניות בלתי צפויות ובלתי סדירות, שעיקרן מנחל באר שבע. לאורך ערוצו – נביעות עונתיות אחדות (עם יוצאות-דופן בקביעותן – נביעות עין בשור).

Israel Government Press Office | CC BY-NC-SA 2.0 Via Flicker
מי שטפונות הממלאים את נחל הבשור בנגב המערבי, חבל אשכול, ליד כיסופים

הנחלים גרר ובשור קבלו את שמותיהם העבריים מוועדת השמות הממשלתית, שהעדיפה תמיד שמות הנזכרים במקורותינו: גרר נזכר במקרא כיישוב וכנחל בגבול כנען, כמקום מגורי אברהם ויצחק וכאיזור המאוכלס בנוודי-מדבר – בסך הכל עשרה איזכורים. לעומתו, נחל בשור (במקרא: נחל הבשור) מוזכר פעם אחת (בקרבת העיר צקלג) כמכשול פיסי לצבאו של דוד (שמואל א, ל). מאחר וצקלג נשלטה על-ידי אכיש מלך גת-פלישתים, הרי זיהויו של נחל הבשור המקראי תלוי בזיהויה של גת: אם הזיהוי המקובל כיום לגת הוא תל צפית (תל א-סאפי ליד כפר מנחם) – לא מתקבל על הדעת כי עיר בשליטתהּ תהיה רחוקה יותר מיום הליכה ממנה: תל שׂרע (תל שריעה) בגדה הצפונית של נחל גרר מתאים, גם מבחינה ארכיאולוגית. אם נוסיף לכך את המחסום הפיסי של איזור המצוקים בנחל גרר, המהווים עד היום אתגר לחצייה (בניגוד לפרופיל הנוח של נחל בשור), על כורחנו נגיע למסקנה שהסתמכות על המקרא קובעת:  נחל הבשור המקראי הוא "נחל גרר" הנוכחי, ונחל גרר המקראי – גבולה הדרומי של כנען, איזור הנוודים ומשכן האבות – הוא "נחל בשור" הנוכחי.

אכן, למסקנה המתבקשת הזאת הגיעו האבות המיתולוגיים של ידיעת-הארץ – ישעיהו פְּרֶס, א' י' ברוור, יוסף ברסלבי (ברסלבסקי) וזאב וילנאי – כבר בראשית דרכם במחקר והחזיקו בה בכל פרסומיהם וגם ההיסטוריון והאגיפטולוג שמואל ייבין תמך בדעה זאת. החפירות הארכיאולוגיות בכל תילי צפון-מערב הנגב ובאתרים נוספים, לא קִדמו בהרבה את המרוץ לזהוי מוחלט של שם-יישוב מקראי באיזור המוזכר במקורות הכתובים או ב"מפת מידבא"; יוצא מכלל זה הוא ציון שם היישוב "גרר" ברצפת הפסיפס של כנסיית סטפנוס הקדוש בחורבת באר-שמע (בין צאלים לאורים), התומך – עקב קרבת הכנסיה לנחל בשור וריחוקה מנחל גרר – בקביעתם של וילנאי וברסלבי (ובהזדמנות הזאת – שוב תודה לכל המתנדבים מהאזור שעזרו לנו בחפירה; באחד הגליונות הבאים של "ככה זה" נחזור ונדון בנפלאות הפסיפס הזה).

וכאן נשאלת השאלה:למי חשוב כל העניין הזה ? ובכן, הוא חשוב, כמובן, לאלה שנחוץ להם "קוּשאן" מתקופת אבות האומה כדי לבסס את אחיזתם באיזור, אך הוא חשוב גם למי שמחפש מותג לעסקי תיירות ומשיכת מבקרים אלינו, בבחינת "בואו לדרוך בעקבי צאנם של אברהם ויצחק ולמשש את הבארות שעליהן הסתכסכו עם הפלשתים – וכבוֹנוּס נשב בצל השיח ליד באר לחי-רואי" וכיוצא בזה (והכל מוזמנים לרענן גירסא דינקותא ולעלעל שוב בספר בראשית).

ובכלל לא נגענו כאן בהצעה שהעלה בעבר פרופ' נדב נאמן כי יש לזהות את ואדי א-שלאלה (והמשכו נחל עזה) כנחל מצרים המקראי…  (ופרק על כך בוא-יבוא).

דן גזית

– לאור תוצאות חפירתהּ של פרחיה נחשוני על גדת נחל פטיש (מקדש פלשתי בישוב בן התקופה), אני מעלה את ההצעה לזהות את נחל פטיש עם נחל גרר המקראי (בעיקר לאור המסורת על אבימלך הפלישתי מלך גרר!).

פורסם לראשונה ב " ככה-זה , גיליון-7"

 

 

השארת תגובה